רקע

על מדינת ישראל יורדים מידי חורף ממוצע כ- 7 מיליארד קוב מים.

צריכת המים של מדינת ישראל היא כ- 2.5 מיליארד קוב.

רוב הגשם שיורד נשטף לים או מתאדה.

 

הבעיה

השינוי האקלימי העולמי מביא לכך שישנם פחות ופחות ימי גשם עם מופעי גשם יותר קיצוניים.

שילוב של תופעה זו עם הבניה הנמרצת בישראל (כבר כיום כ- 10% משטח המדינה מכוסה שלמת בטון ומלט, כאשר הממוצע העולמי הוא כ- 2%), מביא לכך שפחות גשם מחלחל אל מי התהום ויותר מי גשם נשטפים אל הים ומביאים איתם סחף היוצר נזק.

שילוב גורמים אלו עם הטופוגרפיה הייחודית של ישראל – על מרחק של כ- 40 ק"מ הפרש הגבהים הוא כ- 800 מטר, מביא לזרימה שיטפונית הגורפת את שכבות הקרקע העליונות שתפקידן הוא לקלוט ולשמור את הרטיבות בקרקע.

במידה ולא תעשה פעולה לעצירת התופעה, משק המים יכנס לתהליך של דרדור עד לקריסת מערכות אקולוגיות של מעיינות ונחלים במקומות רבים בארץ.

השיטה נכון להיום של מדינת ישראל בכדי לפתור את בעיית המים היא לתת למים להגיע אל הים ואז בהמון אנרגיה לשאוב את המים, להתפיל אותם ולהוביל אותם חזרה ליבשה. שיטה זו היא יקרה, צורכת אנרגיה רבה שמגדילה את פליטות גזי החממה ומכאן מחזקת את המגמה השלילית וכמו כן מעבירה נכס לאומי לידיים פרטיות ומגדילה את הפערים החברתיים. כמו כן יוצרת שיטה זו בעיה אקולוגית של מדבריות ימיים באזור אתרי ההתפלה.

   

 

 תל אביב ברלין

בברלין יורדים פחות גשמים מאשר בתל אביב, אז איך זה שבברלין אין בעיית מים?

ברלין 560 מ"מ על פני כ- 100 ימי גשם בשנה, גובה מפני הים 34 מטר, מרחק מהים כ- 1,000 ק"מ.

תל אביב 583 מ"מ, מספר ימי גשם בשנה כ- 45, גובה מפני הים 40 מטר, צמודה לים.

בתל אביב יורדת כמות משקעים הגדולה מזו של ברלין ובכל זאת בברלין אין בעיית מים ובתל אביב יש.

ישנו שוני גדול מאוד הן בפריסת הגשמים והן בטופוגרפיה שמשפיע על הזרימה של המים אל הים. בעוד שבגרמניה על פני עשרות ק"מ הפרש הגבהים הוא מטרים עד עשרות מטרים ספורים, מה שגורם למים לנוע לאט ולכן לחלחל למי התהום, הטופוגרפיה של מדינת ישראל היא כזו שעל פני שטח של כ- 40 ק"מ הפרש הגבהים הוא כ- 800 מטר. יש מקומות כמו בכרמל ובגליל שאף פחות מכך. הדבר גורם לחלק גדול מהגשם היורד לזרום במהירות ולא לחלחל אל מי התהום. שילוב תופעה זו עם תהליך אורבניזציה מואץ מביא לאובדן חלק נכבד ממי הגשמים וזרימתם אל הים ולא אל מי התהום. כל זאת בשילוב השינוי האקלימי, המביא להופעות גשם קיצוניות, גורם לשיטפונות קיצוניים יותר.

 

הפתרון

"קטן הוא יפה" אמר א. שומכר – הרעיון ליצור רשת של מאגרים קטנים בתעלות ניקוז, בנחלים שוליים שונים, במרחבים הפתוחים, כמו גם בשטחים חקלאיים, בסביבה הבנויה ובצדי הדרכים. רשת של "מאגרים" קטנים אבל רבים שבה ציבור רחב לוקח חלק יכולה לתרום הרבה יותר ממאגרים גדולים, מסיביים ויקרים. דרך זו היא זולה לאין ארוך ונותנת מגוון פתרונות במספר רב של מקומות. אנו רוצים להגיע למצב בו ישנם כ- 100,000 אתרים קטנים כאלו שכל אחד, יקלוט כ- 50 קוב מים לאורך השנה וכך ייצרנו תוספת של כ- 5 מיליון קוב למי התהום. הדבר יביא לפריחה מחודשת של מעיינות, נחלים ומגוון מינים ביולוגי. מסביב לכל מקווה מים שכזה ניתן לשתול עצים שונים ובכך ליצור יותר ויותר פינות חמד ירוקות שתורמות מגוון של שרותי חינם למערכת הביולוגית הארצית. כמו כן שיטה זו הוכחה כמאטה את זרם המים ולכן גם את הסחף. הדבר יתרום מאוד גם לשמירה על איכות הים בצמצום הסחף המגיע מהיבשה .

 

הדרך

ליצור מודל שיראה כי הדבר אפשרי. במודל זה נקים שרשרת של מיספר בריכות אגירה בתעלות ניקוז בשוליים של שטחים חקלאיים, תוך גיוס הקהילה המקומית וביצוע סיורים, הדרכות והסברה לקהל הרחב כמו גם למתכננים ומקבלי החלטות.

אנו מאמינים ביצירת מודלים שעובדים ונותנים השראה, יש לנו ניסיון רב בכך, כך חוללנו את מהפכת הפסולת בישראל. לשם יצירת המודל אנו מחפשים שותפים ליצירת החזון. כל הרעיון הוא ליצור מודל, הניתן לשכפול שייתן השראה וכך נשכפל את הרעיון. אנו מאמינים כי ניתן להגיע בתוך פחות מעשור ליעד של 100,000 מקווי מים קטנים.